מערכת הרווחה אמורה לטפל באוכלוסיות הנפגעות המוחלשות ביותר שמותיר המשבר הכלכלי, החברתי והנפשי שפוקד את החברה. היום ברור שחלה עלייה דרמטית בהיקף תופעת האלימות במשפחה בצל משבר הקורונה. המענים לנפגעות וילדיהן, שגם כך לא היו מקיפים וסבלו מתת תקצוב לפני המשבר, הופכים כעת לצוואר בקבוק מסוכן. כן. זה יכול להיגמר ברצח. למעשה, שתי נשים כבר נרצחו החודש.

במצב של הסגר כללי, הגבלות תנועה, משבר כלכלי וצמצום מעגלי תמיכה משפחתיים וממסדים - רמת הסיכון במשפחות עם רקע של אלימות עולה משמעותית. זהו מצב שבו אין עוד לאן לפנות. גם אם שירותי חירום ברווחה אמורים לפעול כרגיל (מה שלא קורה), הנפגעות לא תמיד מודעות לכך או יכולות להגיע אליהם בצורה מהירה ובזמן אמת. 

נתונים סותרים על המצב

אין נתונים ברורים ביחס להיקף פעילות שירותי הרווחה בימים אלה ברשויות. הממשלה אמנם מדווחת שהמערכת פועלת כרגיל, והעובדים הסוציאלים הוגדרו כחיוניים (באיחור, אחרי מחאת ארגונים רבים). אך בשטח יש דיווחים הפוכים, וכנראה שלא לחינם נדרשה הממשלה לאשר בימים האחרונים ריתוק מחודש של עובדי הרווחה בתחום הנוער.  

מנתוני איגוד העובדים הסוציאליים אשר הוגשו לכנסת, היקף התעסוקה בחלק מהמחלקות לשירותים חברתיים הגיע ל-30%-50% בלבד. בשטח מתבקשות עובדות סוציאליות לעסוק במשימות אחרות (כמו חלוקת מזון), פרוייקטים במימון ממשלתי הופסקו או צומצמו, ישנם הבדלים משמעותיים ברמת התפקוד של רשויות שונות ולא ברור מי פועל, מתי ואיך פונים. 

הכשרת מלוניות חירום 

נשים הנמצאות במעגלי אלימות מתקשות לפנות לעזרה בדרך כלל, ובמצבי אסון עוד יותר. נדרשת עבודה רבה ובניית מערך תמיכה ואמון. במצב רגיל, המערך אמור להיות נגיש ורגיש במיוחד לאוכלוסיות מודרות כמו נשים ערביות, חרדיות, יוצאות אתיופיה, מבקשות מקלט וחסרות מעמד. אך המערכת ספגה מכה קשה, ונשים צעירות רבות נותרו ללא מענה, תוך סיכון הולך וגובר. 

לכאורה, הפיתרון קיים: ברחבי הארץ פזורים ארבעה עשר מקלטים, מתוכם רק שני מקלטים שנועדו לחברה הערבית כולה. אלא שהביקוש עולה משמעותית, התפוסה במקלטים כמעט מלאה, העמותות המפעילות מתמודדות עם מצוקה כלכלית לצד אתגרי צפיפות ובידוד בשל דרישות משרד הבריאות, הסיוע המובטח של הממשלה טרם הגיע וקיים חשש מהדבקה מנשים חדשות.  

אין זמן לחכות לעוד מקלטים, במיוחד מאחר ובימים אלה ישנם מבנים ציבוריים ובתי הארחה שעומדים ריקים. ניתן בקלות יחסית להפנות נשים וילדיהן למקום בטוח ומוגן, הרחק מהגבר האלים. זו הדרך למנוע את הרצח הבא, בעלות צנועה.

יש צורך דחוף להקצות באופן מיידי מלוניות חירום לנשים במצוקה. בדומה לצרפת, שם כבר הוסבו מלונות למקלטים זמניים לנשים מוכות, נדרשת "מסגרת מקלט" מקומית, אליה ניתן להפנות מיידית קורבנות אלימות במשפחה. ההפנייה אליהן חייבת להיות ללא שרשרת האישורים הרגילה, כך שגורמי הרווחה, הבריאות, המשטרה וארגוני הנשים בשטח יוכלו לתת מענה מיידי. 

מנגנון תקשורת חלופי

קורת גג היא הדבר הדחוף ביותר, מאחר ובלעדיה, מענים אחרים לא ישאו פרי. אך לצידה, נדרשת יצירת פלטפורמה חלופית לתקשורת. קורבנות בתקופת משבר לא מצליחות להגיע למוקדי עזרה ממסדיים, ומחפשות מסגרות נגישות ומותאמות, דוגמת ארגוני חברה אזרחית שהתאימו את עצמם מהר למצב החירום.  

הסקירה של מכון ברוקדייל מציגה מספר מדינות שכבר פיתחו מענים ייעודיים לפניות שקטות וסמויות של נשים במצוקה (דרך צ'אט, טלפון או מילות קוד בתי מרקחת). מילות הקוד הולכות ותופסות תאוצה במדינות רבות בעולם, בראשן צרפת, בעוד ארגון הבריאות העולמי המליץ גם על פתיחת מוקד מידע זמין לתמיכה נפשית. 

על שירותי הרווחה לאמץ מודלים של טיפול מרחוק, מענה ברשתות החברתיות, זמינות עובדות סוציאליות בשפה הערבית והעברית ברשת, מערכת צ'אטים אונליין ושירותי הודעות לקורבנות אלימות או לחלופין לממן ארגונים שעשו זאת בעבר (לדוגמא, מטה החירום הפמיניסטי ואוגדן שירותי חירום בחברה הערבית). 

קשר יזום עם אוכלוסיות מוחלשות 

המצב חמור במיוחד בחברה הערבית. הנשים הערביות סובלות מאחוז אלימות גבוה מאוד, ושיעור הנשים הערביות שנרצחו על ידי בני משפחה גבוה משמעותית משיעורן באוכלוסייה. מאז החל משבר הקרונה, נרצחו זמזם מחאמיד (שהתבקשה לחזור לבידוד) וא.ב. מאזור חיפה. הנתונים מצביעים על אלימות גוברת, אף על פי שלנשים עצמן קשה עוד יותר לפנות בזמן משבר לרשויות. 

כאשר מדובר באוכלוסיות מוחלשות, נדרש טיפול אקטיבי, במרכזו יצירת קשר יזום עם נשים מאוימות שמוכרות למערכת הרווחה. זה הזמן לביקור ניידות, לאיתור נשים באמצעות מוקדי מד"א וקופות החולים, להטמעת נוסחי שיחה שמייצרים אות אזהרה. אסור לתת לעובדות הסוציאליות במשטרה משימות נוספות, מלבד טיפול בנפגעות אלימות במשפחה. 

סיכום: יש לעשות מעשה, ועכשיו

מצבן של נשים נפגעות אלימות מחמיר במצבי משבר לאומיים בכל העולם. מדינות רבות הכינו מראש תוכניות סיוע לנפגעות אלימות בחירום ופיתחו פתרונות חדשניים. ישראל נמצאת במצב ההפוך: כאן מצטמצמים השירותים והמענים, המערכת מגיבה לאט לצרכים בשטח, ונדרש שינוי מהותי במדיניות משרד הרווחה.

חברה בריאה נמדדת לפי יכולתה לשמור על האזרחים והאזרחיות הפגיעים ביותר בשעת משבר.

זה האתגר של כולנו.