דבר אחד ודאי: אנחנו הולכים ונהיים מבוגרים יותר. גם כפרטים. גם כחברה. תוחלת החיים הממוצעת עלתה מ- 67 שנים ב-OECD בשנת 1980, ל-80 שנים בעולם המפותח ו-83 שנים בישראל (נכון לשנת 2018). בסוף שנת 2019, היו בישראל קרוב למליון ומאה אלף איש שעברו את גיל 65. 

עלינו כמדינה מוטלת האחריות לדאוג לא רק לשלומם של האזרחים הותיקים, אלא גם ליצירת משמעות וערך של ממש לחייהם. זוהי קודם כל אחריותנו המוסרית, אך גם אחריותנו החברתית והכלכלית. לצד הציווי "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי, לְעֵת זִקְנָה" (תהלים ע"א, ט'), ניצבים הנתונים: אזרחים ותיקים פעילים הם אזרחים בריאים יותר, שמבקרים פחות בבתי חולים, ובעיקר מהווים משאב אדיר של ידע, יכולות וערכים.

שילוב מחודש של האזרחים הותיקים בחיינו הוא הזדמנות. זו הדרך לממש אותה. 

ללמוד ממדינות העולם

סקירת הנעשה בעולם מבהירה עד כמה הפוטנציאל גדול, ועד כמה ישראל רחוקה ממימושו. בסינגפור למשל הכריזו ב-2015 על התוכנית "אומה לכל הגילאים", המתאימה את מקומות העבודה והמרחב העירוני על מנת לאפשר למבוגרים להישאר פעילים ומועסקים. "העיר המאפשרת" אמורה לאפשר להם לחיות באופן עצמאי ולהשתלב בחיי קהילה פעילים. המספרים משקפים את ההשקעה במימד האישי, הקהילתי והלאומי. 

מהלכים דומים קורים במדינות רבות באסיה. בדרום קוריאה משקיעים במסגרות עבודה ציבוריות המותאמות לאנשים מבוגרים, כחלק מתפיסה של "כלכלה ידידותית לכל גיל" (Age Friendly Economy). לצד השקעה בפנסיות, מאמץ רב מושקע ביצירת מסגרות עבודה והתנדבות חדשות לקשישים, כולל מסגרות הכשרה. גם יפן פעלה באופן דומה, ותמרצה חברות שהאריכו את גיל הפרישה בהן. 

האיחוד האירופי אישר קווי מדיניות בנושא עוד ב-2012. אחד מעקרונות היסוד היה "הערבות ההדדית בין קבוצות גיל שונות", כאשר לצד ההמלצות פותח מדד להזדקנות פעילה (AAI). העיסוק בנושא במדינות האיחוד נרחב - כולל במזרח אירופה. ברומניה למשל התוכנית "להזדקנות פעילה" שמה דגש על מצבם הכלכלי של הקשישים והגנה עליהם. בסלובניה המיקוד הוא בהעלאת רמת התעסוקה בקבוצות גיל בוגרות.

אתגר משמעותי בו נתקלות חלק מהמדינות הוא אתגר ההכשרה. כך, בנורווגיה למשל בני הגיל השלישי מפגינים מוטיבציה גבוהה מאוד לעבודה - אך הם אינם מורגלים בלמידה דיגיטלית. גם שם וגם במדינות אחרות פותחו תוכניות להכשרה דיגיטלית, המותאמות למבוגרים. 

לאן היינו רוצים להגיע

אזרחים ותיקים עצמאיים, מחוברים חברתית, עם משמעות בחיים - הם מאושרים יותר, ובריאים יותר. 

במדד ה-AAI, ישראל נמצאת בשליש התחתון של אירופה בכל הקשור למידת עצמאותם, בריאותם ובטחונם של האזרחים הותיקים החיים בה (ציון של 66.9 המציב אותנו במקום ה-20 מתוך 29 מדינות). שיעור התעסוקה של האזרחים הותיקים בישראל אמנם גבוה, אך בכל הקשור לחיים עצמאיים, כושר גופני, גישה לשירותי בריאות ולמידה מתמשכת - אנחנו בתחתית. 

אך ההשוואה לעולם לבדה מחמיצה דבר חשוב: מרבית מדינות העולם, וישראל ביניהם, נכשלות בשילוב האזרחים הותיקים בחברה, מעבר לתעסוקה. המדד המסכם את מידת ההשתתפות של בני ה-65+ בחיים החברתיים שלנו - הוא הנמוך ביותר מבין כל המדדים האחרים, בארץ ובעולם. למעשה, רק כ-20% מהאזרחים הותיקים תורמים באופן פעיל לחברה. זוהי הבעיה האמיתית. זהו הפוטנציאל הלא ממומש. 

צלילה מעמיקה יותר למרכיבי המדד, משקפת את המקומות בהם אנו חייבים כחברה לייצר פריצת דרך: פעילות התנדבותית, מתן סיוע לילדים ולנכדים, מתן סיוע לאזרחים ותיקים אחרים והשתתפות פוליטית. ככל שנדע לייצר מנגנונים שיבטיחו שילוב שכזה לאורך זמן, בין במרחב הכלכלי ובין במרחב החברתי - כן ייטב. 

המדידה עצמה משקפת את הגדרת ארגון הבריאות הבינלאומי, שניתנה עוד ב-2002: "זיקנה פעילה היא תהליך שמבטיח את מירב הבריאות, ההשתתפות והביטחון על מנת לשפר את איכות החיים בתהליך ההזדקנות". בריאות - נתפסת כפיזית ונפשית. השתתפות - חברתית, כלכלית, תרבותית, רוחנית ופוליטית. ביטחון - גם ביחס למרחבים פיזיים וגם ביחס למרחבים חברתיים. 

מה עושים? זה לא רק גיל הפרישה 

במשך שנים נלחמים בממשלה על שינוי גיל הפרישה (67 לגברים, 62 לנשים). אלא שגיל הפרישה (הגבוה בישראל ביחס לעולם) הוא אינו חזות הכל. נדרשת תמריצים, נדרשת תפיסה חדשה שרואה את הגיל השלישי כמשאב לאומי לפיתרון בעיות לאומיות, ונדרש מערך שידע לממש אותה.

זה לא דבר שקורה כדרך אגב. הנה שלושה מהלכים שמדינת ישראל יכולה לעשות על מנת להפוך את הזיקנה לנכס - ולייצר כלכלה ידידותית לכל גיל:

• תמריצים שיעודדו מעסיקים להמשיך ולהעסיק אזרחים ותיקים גם לאחר גיל 65, ולהבטיח שימשיכו להיות משמעותיים גם אחרי גיל הפרישה הרשמי. אזרחים ותיקים רבים מחפשים למשל משרה חלקית, אך העסקה שכזו מייצרת עלויות עודפות למעסיקים. לצד התמריצים למעסיק, יש להבטיח שגם לאזרח הוותיק יהיה תמריץ פשוט וקל להמשיך לעבוד. זה לא המצב כיום: הרבה אותיות קטנות מגלות שבסופו של יום, לעובדים ששכרם גבוה מהממוצע - אין תמריץ משמעותי להמשיך ולתרום. 
• מערך "שירות חברתי" לאזרחים ותיקים, שיתמודד עם אתגרים ציבוריים גדולים, כפי שקורה במערך המתנדבים בביטוח הלאומי למשל או במערך המתנדבים של ער"ן. דוגמאות למימוש לא חסרות: מפיקוח על קיום הוראות הבטיחות באתרי בנייה (עבודה שאזרחים וותיקים יכולים לסייע בה) , דרך פיקוח על גני ילדים כדי לאפשר לאמהות השולחות ילדיהן לגנים לישון בשקט ועד להשתלבות במערכת החינוך, שתאפשר לאזרחים הותיקים להנחיל את הידע שלהם לדורות הבאים. מעבר לביטוח מתנדבים, נדרשים כאן תמריצים, דוגמת ההטבות של מועדני הצרכנות.
• תמרוץ מנגנוני חניכה והתמחות בהיקף רחב. הנכס הכי משמעותי בו מחזיקים האזרחים הותיקים הוא הידע, המומחיות וניסיון החיים שלהם. אם נדע דרך מקומות העבודה או השירות החברתי לקדם העברת ידע בין-דורית, כפי שנעשה למשל בעמותות  דור לדור ו-20-80 - יצרנו ניצחון כפול. הדור הצעיר יוכל לקבל כתף תומכת ומנוסה, והדור הוותיק ייצור ערך. לאחר שהגעת לראש הפירמידה - או שתתרום בשירות חברתי, או שתחנוך את אלו שרק נכנסים אליה. דפוסי העסקה חדשים, דוגמת קואפרטיביים, יכולים לאפשר לכל אזרח להיות חלק מקבוצה, ויכולים להתאים יותר לגיל השלישי, המעוניין לרוב בתעסוקה חלקית.

משרד ראש הממשלה חייב לקחת אחריות

יש בישראל מידע רב ואיכותי על מצבם של האזרחים הוותיקים - דפוסי חייהם, מצבם הבריאותי, השתתפותם בכוח העבודה ומידת ההתנדבות שלהם. המועצה לכלכלה במשרד ראש הממשלה הגדילה והגדירה את הנושא כאיום אסטרטגי, אשר כיאה לאיומים אסטרטגיים אחרים, הוביל להחלטת ממשלה. 

אלא שמרוב אחראים - לא נעשה ולו מהלך משמעותי גדול אחד. משרדי הממשלה (הרווחה, הבריאות והשוויון החברתי), האגפים ברשויות המקומיות, אשל, קרן מעגלים, והדרת, קרן דליה ואלי הורביץ ואחרים - פועלים לילות כימים כדי להפעיל תוכניות חשובות. אלא שאין כיום בישראל אף גוף שמנסה להפוך מעל מיליון בני 65+ למשאב לאומי, שבכוחו לתרום לחברה ולשפר את איכות חייהם של בני הגיל השלישי. 

משרד ראש הממשלה התפרק בשנים האחרונות מנכסים רבים. זוהי הזדמנות עבורו להוביל, להקים רשות שתיקח אחריות על בני הגיל השלישי, ולהניח את התשתית הארגונית לבניית "מערך השירות החברתי", אשר ישתלב בהמשך במשרדים קיימים. אף משרד לבדו לא יוכל לעשות זאת באופן מהיר ויעיל, מבלי להיכנס לעימותים עם משרדים אחרים. זהו אתגר לאומי, וככזה ראוי שיקבל מענה לאומי. 

המצב רק יחמיר

הדמוגרפיה אינה מחכה לפוליטיקה. בעבר המבוגרים היו בעלי הידע והכוח, אך העולם המודרני הפך את היוצרות. בני הגיל השלישי הם נכס לחברה, אך על מנת לממש אותו, יש צורך בהתערבות ממשלתית. היא חייבת להיות במודל של Propel (מאיץ) ו-Enabler (מניע), ולא Operator (מפעיל) - אך בלעדיה, לא ניתן יהיה לייצר איחוד כוחות של משרדי הממשלה, הרשויות המקומיות, המגזר השלישי והחברות הפרטיות. 

הגיע הזמן שההזדמנות תגיע אל בני הגיל השלישי, כחלק מתחרות כלכלית על משאבים יקרים (שמונעת הידרדרות), ולא כחלק ממדיניות רווחה (שעוזרת לנזקקים).

‍

סייעו רבות בכתיבה ובפרסום: אסתי טטרו, עידן וייצנר, הילה סעדיה, נדב לויטה ומעוז מילנר. המסמך מבוסס על תהליך התייעצות שערך הקבינט האזרחי.